גמרא
פירוש
עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: דָּיְקָא נַמֵי דְּקָתָנֵי ״אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, חַיָּיב״, הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, פָּטוּר. מִכְּלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים, חַיָּיב. דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי ״קְטַנִּים״ סְתָמָא! שְׁמַע מִינַּהּ.
אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גַרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֵלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּיב. מַאי טַעֲמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אַתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה.״כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
המפקיד מעות אצל חברו בדרך להוליכם לביתו צריך שיהו צרורים ומונחים בידו עד שיבא לביתו ויטמינם תחת הקרקע שזו היא שמירתן כמו שיתבאר צררן והפשילן לאחוריו הרי זה פושע ואפילו נאנסו חייב שהרי תחלתו בפשיעה:
שומר שנמסרה לו פרה לשמור ופשע בה כגון שלא נעל בפניה כראוי והיה לו להעלות על לב שתצא ותשלוט בה יד הגנב והרי שיצאה לאגם ומתה כדרכה והרי שלא אירעה מה שהיה ראוי להעלות על לב אלא סבה אחרת נחלקו בזו הגאונים לשתי דעות אחת לפטור ואחת לחיוב ומחלקתם תלוי במה שנחלקו בה בסוגייא זו אביי ורבא שלדעת אביי חייב ואף לדעת האומר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור בזו חייב שאף סופו פשיעה היא שאויר האגם מזיק לה ביותר והרי היה לו להעלות על לב שתצא לאגם גם כן ומודה אביי שאם חזרה מן האגם לבית הבעלים או לבית השומר בבריאותה בלא שום חולי הנכר לנו ומתה שפטור שהרי נסתלקה הפשיעה מכל וכל ולדעת רבא אף אם מתה באגם פטור ואע״פ שפסקנו בתחלתו בפשיעה וסופו באונס שחייב בזו פטור שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא בדבר שהפשיעה מ״מ גורמת לאונס שיבא כגון מי שהפקידו אצלו כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע ובא זה וטמנם בתוך חבילי תבנו וקשו וכיוצא בהם מקום שאין דרך גנבים לחפש לשם אלא שהוא מקום שהאור שולט בו ומצוי לשם ואירע הדבר ונגנבו משם שנמצא שתחלתו בפשיעה שהיה לו להעלות על לבו שיהא האור מתאחז לשם ושורפם ולא אירע כן אלא שנגנבו ובזו חייב שאלמלא הפשיעה לא בא האונס ר״ל שאלו היו בביתו תחת הקרקע לא נגנבו וכל שכיוצא בזה אמרו תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אבל בזו אפילו לא היתה שם פשיעה כלל היה האונס בא שמלאך המות אין כחו באגם יתר מן הבית ומ״מ מודה רבא שאם גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה ברשותו שומר חייב שמשעת גנבה נאבדה לבעלים והרי בשעה שאבדה ממנו בפשיעה אבדה:
מעתה גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כרבא מן הכלל המסור לנו שכל שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ משמועות ידועות כמו שכתבנו בפרק שני ואע״פ שהלכה רווחת תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כבר ביארנו שלא נאמר בכיוצא בזו וגדולי תלמידיהם נחלקו עמהם מצד קצת שמועות שנראה מהם שאף בכיוצא בזו אמרו שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שנבאר ומתוך כך פוסקים כדברי אביי ואע״פ שהכלל בכל מחלקת שבין אביי לרבא שהלכה [כרבא] כבר רמזנו במקומות אחרים דוקא בדבר שאין מחלקתם תלויה או באחרים או בדבר שנחלקו בו אחרים אבל זו כבר תלויה בדין דבר שתחלתו בפשיעה וסופו באונס ומה שאמר כל אחד מהם אפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה וכו׳ תחבולות הם וחזוק לדבריהם אבל עיקר המחלקת אינו אלא בזו ומאחר שנתברר שתחלתו בפשיעה חייב ממילא נפסקו דברי אביי ולא בכחו אלא בכח פסק שבדין תחלתו בפשיעה: ולמדנו מ״מ בדין תחלתו בפשיעה שכל שפשע ולא אירע בה שום אונס וסילק זה פשיעתו ושמר כדרך השומרין ונאנסה שפטור:
שמועות אלו שנראו לקצת רבנים כמתנגדות לדעת ראשון אלו הן בשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה מחמת חום אמרו שהוא חייב כמו שיתבאר מפני שהחמה שולטת בבקעה ביותר וא״כ אף בזו היה לנו לומר שאויר האגם המיתה והרבה מתרצים אותה בכמה פנים ועיקר הדברים לדעתי מפני שזה מעביר בהדיא על דעתו של בעל הבית ומחמירין בה לגלגל עליו אף הדברים שאין מצויין:
יתבאר במסכתא זו ברועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אם היה יכול להציל חייב אם לאו פטור ונשאו ונתנו עליה מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ותירץ לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי והקשה אי הכי אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ונמצא מזו שאע״פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה חייב שהרי אף אם היה שם היה האונס בא ותרצו רבים שלדעת אביי היא אמורה שסובר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אף בשלא היתה הפשיעה סבה לאונס ולדעתם בין שנכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס בין בשעה שאין דרכם ליכנס ובא ארי ודרס אומדין אותו אם היה יכול להציל אף על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ועיקר הדברים שבזו של רועה הענין קרוב להיות האונס בא מצד הפשיעה שאע״פ שהארי מכיון שהוא בעדר טורף ואינו נמנע מפני רועה שמא אם ראהו בעוד שהיה בא היה מתירא מלבא או שמא היה הוא רואהו קודם שיבא והיה משתדל בהצלה אם לקדם ברועים ומקלות אם באי זו הצלה ושמא עלה בידו או שמא מכיון שנכנס בשעה שאין דרך האחרים ליכנס כבר סלק עצמו ממנהג שאר הרועים והיה לו לחדש שמירה ולהכניס עדרו עמו ועיקר הפשיעה כשהניחם אחריו אחר שחדש הנהגה משאר הרועים ואלו נכנסו עמו נצולו ונמצא האונס בא מחמת הפשיעה והילכך כל שנכנס שלא בשעה שאין דרכם ליכנס נתחייב לדעת זה אפילו לא היה יכול להציל ומשנתינו שאמרה אם אין יכול להציל פטור בשנכנס בשעה שדרכן בכך:
מה שהחלטנו הפסק בכאן שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב יש שהקשו בה משמועות שבפרק שור שנגח שפסקנו בהם שפטור בענין כסוי הראוי לשוורים ולא לגמלים וכבר כתבנו שם כל הראוי לומר בה:
כבר ביארנו שכל שמתה הבהמה כדרכה הרי זה אונס העלה הרועה לראשי צוקין במקום שאין דרך להעלותן ונפלה אין זה אונס ואם מתה לשם אם יש לתלות הסבה בעליית ההר אין זה אונס ואם אין לתלות בה הרי זה אונס עלתה מאליה בראשי צוקין ונפלה אם היה הוא יכול לאחוז בה ולמנעה מליפול ולא עשה אין זה אונס ואם לא היה יכול לתקפה הרי זה אונס ואם היה הוא יכול למנעה שלא לעלות ולא מנעה אע״פ שתקפתו בנפילתה חייב שהרי תחלתו בפשיעה:
יש שואלין לדעת האמור כאן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם שואל היאך נתחייב במתה כדרכה והלא אף בבית המשאיל היה כן ומ״מ אין זה כלום שמ״מ כל שלא אחז בה מלאך המות ברשות שואל היא לכל צרכי מלאכתו ומעתה אף כשמתה הוא נתחייב בה שכבר קנאה ונתחייב כיוצא בה לבעלים:
ענין זה שביארנו בדין פשע בה ויצתה לאגם הן הן הדברים והוא הוא המחלקת בשהשומר עצמו הוליכה לאגם אלא שתפשו מחלקתם בדרך זה כדי לחדש מדבריהם דינין בענין תחלתו בפשיעה על הדרך שביארנו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
מעתה גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כרבא מן הכלל המסור לנו שכל שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ משמועות ידועות כמו שכתבנו בפרק שני ואע״פ שהלכה רווחת תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כבר ביארנו שלא נאמר בכיוצא בזו וגדולי תלמידיהם נחלקו עמהם מצד קצת שמועות שנראה מהם שאף בכיוצא בזו אמרו שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שנבאר ומתוך כך פוסקים כדברי אביי ואע״פ שהכלל בכל מחלקת שבין אביי לרבא שהלכה [כרבא] כבר רמזנו במקומות אחרים דוקא בדבר שאין מחלקתם תלויה או באחרים או בדבר שנחלקו בו אחרים אבל זו כבר תלויה בדין דבר שתחלתו בפשיעה וסופו באונס ומה שאמר כל אחד מהם אפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה וכו׳ תחבולות הם וחזוק לדבריהם אבל עיקר המחלקת אינו אלא בזו ומאחר שנתברר שתחלתו בפשיעה חייב ממילא נפסקו דברי אביי ולא בכחו אלא בכח פסק שבדין תחלתו בפשיעה: ולמדנו מ״מ בדין תחלתו בפשיעה שכל שפשע ולא אירע בה שום אונס וסילק זה פשיעתו ושמר כדרך השומרין ונאנסה שפטור:
שמועות אלו שנראו לקצת רבנים כמתנגדות לדעת ראשון אלו הן בשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה מחמת חום אמרו שהוא חייב כמו שיתבאר מפני שהחמה שולטת בבקעה ביותר וא״כ אף בזו היה לנו לומר שאויר האגם המיתה והרבה מתרצים אותה בכמה פנים ועיקר הדברים לדעתי מפני שזה מעביר בהדיא על דעתו של בעל הבית ומחמירין בה לגלגל עליו אף הדברים שאין מצויין:
יתבאר במסכתא זו ברועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אם היה יכול להציל חייב אם לאו פטור ונשאו ונתנו עליה מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ותירץ לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי והקשה אי הכי אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ונמצא מזו שאע״פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה חייב שהרי אף אם היה שם היה האונס בא ותרצו רבים שלדעת אביי היא אמורה שסובר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אף בשלא היתה הפשיעה סבה לאונס ולדעתם בין שנכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס בין בשעה שאין דרכם ליכנס ובא ארי ודרס אומדין אותו אם היה יכול להציל אף על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ועיקר הדברים שבזו של רועה הענין קרוב להיות האונס בא מצד הפשיעה שאע״פ שהארי מכיון שהוא בעדר טורף ואינו נמנע מפני רועה שמא אם ראהו בעוד שהיה בא היה מתירא מלבא או שמא היה הוא רואהו קודם שיבא והיה משתדל בהצלה אם לקדם ברועים ומקלות אם באי זו הצלה ושמא עלה בידו או שמא מכיון שנכנס בשעה שאין דרך האחרים ליכנס כבר סלק עצמו ממנהג שאר הרועים והיה לו לחדש שמירה ולהכניס עדרו עמו ועיקר הפשיעה כשהניחם אחריו אחר שחדש הנהגה משאר הרועים ואלו נכנסו עמו נצולו ונמצא האונס בא מחמת הפשיעה והילכך כל שנכנס שלא בשעה שאין דרכם ליכנס נתחייב לדעת זה אפילו לא היה יכול להציל ומשנתינו שאמרה אם אין יכול להציל פטור בשנכנס בשעה שדרכן בכך:
מה שהחלטנו הפסק בכאן שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב יש שהקשו בה משמועות שבפרק שור שנגח שפסקנו בהם שפטור בענין כסוי הראוי לשוורים ולא לגמלים וכבר כתבנו שם כל הראוי לומר בה:
כבר ביארנו שכל שמתה הבהמה כדרכה הרי זה אונס העלה הרועה לראשי צוקין במקום שאין דרך להעלותן ונפלה אין זה אונס ואם מתה לשם אם יש לתלות הסבה בעליית ההר אין זה אונס ואם אין לתלות בה הרי זה אונס עלתה מאליה בראשי צוקין ונפלה אם היה הוא יכול לאחוז בה ולמנעה מליפול ולא עשה אין זה אונס ואם לא היה יכול לתקפה הרי זה אונס ואם היה הוא יכול למנעה שלא לעלות ולא מנעה אע״פ שתקפתו בנפילתה חייב שהרי תחלתו בפשיעה:
יש שואלין לדעת האמור כאן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם שואל היאך נתחייב במתה כדרכה והלא אף בבית המשאיל היה כן ומ״מ אין זה כלום שמ״מ כל שלא אחז בה מלאך המות ברשות שואל היא לכל צרכי מלאכתו ומעתה אף כשמתה הוא נתחייב בה שכבר קנאה ונתחייב כיוצא בה לבעלים:
ענין זה שביארנו בדין פשע בה ויצתה לאגם הן הן הדברים והוא הוא המחלקת בשהשומר עצמו הוליכה לאגם אלא שתפשו מחלקתם בדרך זה כדי לחדש מדבריהם דינין בענין תחלתו בפשיעה על הדרך שביארנו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush